סיפור לידותיי

 אמא שלי תמיד מספרת שהלידה שלי היתה לידה קלאסית.

"מה זאת אומרת לידה קלאסית ?" , אני שואלת.

" לא ארוכה מדי ולא קצרה מדי, 3 שעות. הגעתי לקרייה (מרחק נסיעה של 7 דקות) ביום שבת של יולי ב- 4:00 לפנות בוקר וב- 7:00 בבוקר בדיוק היית כבר בחוץ. חוץ ממני היתה עוד יולדת אחת שצעקה כל הלידה 'אמא אמא אמא...' ואני רק נאנחתי. מלבדנו לא היו עוד יולדות, כיוון שזה היה בתקופה שבית חולים הקריה עמד להיסגר. לא היו אז חדרים, רק אולם גדול עם מחיצות, התקרה הייתה גבוהה (שלא כמו בבית חולים מאיר הישן שהיה קלסטרופובי וצפוף, שם ילדתי את אחיך) וברקע התנגנה מוסיקה קלאסית. הצירים היו מאוד חזקים וכואבים, אז נתנו לי טשטוש. לא היה אז אפידורל".

 

הלידות שלי גם היו יחסית קצרות. לידת בני הבכור, יובל ז​י​כרונו לברכה, התמשכה כארבע וחצי שעות מהרגע שהגעתי לבלינסון. עם יובל עברנו ימים לא קלים. לידה עם ירידות דופק, לחץ דם גבוה, לחץ של הצוות הרפואי, חוסר אונים שלי ושל בעלי מיכאל מולם, ניסיונות אינטנסיב​​ים לדחוף לי אפידורל, מוניטור חיצוני, מוניטור פנימי, פקיעת מי שפיר, מים מקונ​י​יאלים, ויכוחים בין הרופאים: ואקום או ניתוח קיסרי. בסופו של דבר הואקום ניצח ויובל יצא לאוויר העולם ביום שישי ב-16:30. קיבלתי אותו לכמה דקות של חסד, הסתכלתי לתוך עיניו וראיתי עומק שלא מן העולם הזה. מהחמימות העוטפת של גופי, הוא נלקח לעגלת בית החולים ומשם בליווי בעלי, לשניידר. לתקופה של התמודדות לא פשוטה ואינטנסיבית לשלושתנו. תקופה של נתינה ואהבה ללא תנאי, של חוסר אונים וקליטה כמה החיים כאן שבריריים ובמרחק נגיעה מהמוות. עברנו עם יובל שיעור גדול באמונה וקבלה, שיעור כואב, שיעור בהורות.

בני השני אוריאל, כשמו כן הוא, הביא עמו הרבה אור ושמחה לעולם. הצירים התחילו ב-4 לפנות בוקר. צירים קצרים ותכופים. ב-5 יצאנו לדרך, ב- 5:30 הגענו הישר לזרועותיה של אביגיל המיילדת  וב- 6:07 ילדתי. לידה טבעית בחדר נעים ושקט, בעזרתן של מיילדת ודולה עוטפות ותומכות, ובעזרת בעלי היקר בעל הנוכחות השקטה והאוהבת.

 

זו הייתה לידה אינטנסיבית במושגים של זמן. בצירי הלחץ לא האמנתי עד הרגע האחרון שאני אצליח להוציא את אוריאל. זה הרגיש בלתי אפשרי, למרות העידוד הבלתי פוסק מסביבי: "הוא כמעט בחוץ, עוד קצת תלחצי, עוד לחיצה אחת..."

גילה, הדולה שלי, אומרת שילדתי בעמידה עם עקבים בא​ו​ויר ובירכיים מכופפות ונשענתי עליה ועל מיכאל בכל כוחותיי.

התחושה שלי הייתה שרציתי לטפס למעלה.

 

שהיתי, עם אוריאל בזרועותיי,כמה שעות לאחר הלידה על הכורסה בחדר הטבעי. אף אחד לא לקח לי אותו לבדיקות, לשקילות, לחימום וכו'. לכל דבר יש זמן. היינו שנינו מאוחדים ולא יכולתי להסיר ממנו את עיניי. פלא.

 

אוריאל היום בן כמעט 9 חודשים וכל יום שאנחנו עוברים ביחד, אני מגלה אותו מחדש, צופה בחיות ובסקרנות האינסופית שלו וכולי פליאה. כל קריאה שלו, מבט, תנועה חדשה,הבנה חדשה,  אני מתמלאת גאוות אם ושמחה אדירה על החיים שהוא.

 

אני מודה לכם, שני בניי היקרים. לך יובל, על שזכיתי להכיר אותך בגוף ועל העוצמה שהבאת אתך לעולם ועל שיכולתי להעניק לך אהבת אם ללא תנאי, גם אם במושגים של בני אדם, זה היה לתקופה קצרה.

 

ולך בני היקר אוריאל, על כך שאני זוכה כל יום לקום אתך בבוקר, לראות שמשהו בך השתנה מהיום הקודם, להכיר אותך מחדש ולתת לך לגדול ולצמוח בדרכך ולהשתדל לא להפריע יותר מדי. רק להשקות אותך ולהסתכל בפליאה איך אתה גדל להיות פרח נדיר.

ולך בעלי היקר מיכאל, שביחד איתי לאורך כל הדרך. גם בתקופות שנראה שהחושך מכסה עלינו. אך ביחד אנחנו מצליחים להרחיק אותו וממשיכים לצעוד הלאה אל עבר האור השמחה והחיים.

 

לידת התאומים שהתרחשה ​באופן לא מתוכנן אך ההחלט בהתאם לציפיות ולרצון שלי​.​  נולדתם במקום שאינו שיגרתי ובדרך שאינה קונבנציונלית. רציתם כבר לצאת וסבלנות רבה לא הייתה לכם. ב 12 בצהריים לאחר ששטפתי את הבית התחילו לחצים והתכווצויות. הייתה לי תחושה שהפעם זה זה​,​ אף על פי שהצירים היו  מאוד שונים מהצירים הראשונים שחוויתי עם אוריאל. אתו הלחץ היה למטה והוא דחף את הראש ואולי את האף ולחץ לכיוון שרירי רצפ​ת האגן  ותעלת הלידה. אתכם הצירים​,​ שמסתבר שהיו אמיתיים ​, ​ה​ורגשו יותר בבטן. ישבתי קצת על הכדור למנוחה וח​י​כיתי להרגיש האם ההתכווצויות ממשיכות. נשמתי, סובבתי את האגן , נענעתי קלות וגם הרפתי והנה הגיע עוד אחד. אוקיי ​.. ​כנראה שזה הזמן להתקשר. התקשרתי לרופא המיילד להתייעץ. הוא לא היה בבית.. תגיעי בסביבות 14. התקשרתי למיכאל שיחזור מהעבודה. לפי חישוב הזמן זה יהיה פחות או יותר מתי שנגיע לקדימה למרכז הלידה הטבעי ​, ​שם אעבור בדיקה ומשם נמשיך הלאה ללניאדו.. ללניאדו לא הגענו.. בקדימה הפתיחה הייתה 4.

דוקטור הלוי הציע לי לקבל טיפול מרגיע מטלי. הוא ידע כמה אני כמהה ללדת במים או לפחות לשהות במים בצירים. מה ש​לא התאפשר בבית ה​יולדות​,​ כיוון שתאומים לא ניתן ללדת במרכז הלידה הטבעי​,​ ו​בחלק מבתי החולים ​גם לא ב​חדרי הלידה הרגילים  . הכי קרוב ללידה טבעית​ בבית יולדות לניאדו ​ ​מתאפשר ​ב​חדר רגיל.​ ​

האופציה השנ​​יה - חדר ניתוח.    כמובן שלא סירבתי ואף שמחתי על המתנה שמוענקת לי. טלי טיפלה בי בעדינות ובהקשבה. כולה היתה מסורה. הרגשתי שאני בידיים טובות. היא הזיזה אותי קלות במניפולציות עדינות מאוד. נשמה איתי. הרגשתי רפויה ומשוחררת. לאחר זמן מה כשידה על בטני , הרגשתי לפתע " פלאק " .. שאלתי אותה : הרגשת מה שאני הרגשתי? היא חייכה ואמרה כן. התאום הראשון בהחלט נתן דחיפה החלטית כלפי מטה. הראש היה מאוד נמוך. הרגשתי שאני רוצה להתיישר למצב אנכי. טלי הובילה אותי לשפת הבריכה. וכנראה שאילן נכנס לבקש שנסיים כדי שיוכל לבדוק פתיחה. ​אחרי הלידה ​טלי אמרה לי ​,​ שיחסית למישהי שהייתה בפתיחה 10​,​ יצאתי די מהר ובקלות. כן , הפתיחה הייתה מלאה ואני הודעתי שאני לא נוסעת לשום מקום.. חשבו להזמין אמבולנס והיה קצת לחץ.. אך לא הייתה ברירה היה צורך להתעשת מהר ולה​תכונן ​ללידה . התחילו צירי הלחץ. אני כבר הייתי בספרה אחרת והצירים נדמו לי ארוכים וממושכים. הרגשתי לחץ על פי הטבעת וזה הרגיש בלתי אפשרי. בתחילת צירי הלחץ​,​ גילה הגיעה,​ ​ומיד האווירה המתוחה ששררה בחדר התפוגגה​ ​והלחץ השתחרר​. ​לפני שגילה הגיעה, הייתה בחדר ​ דולה​,​ שהגיעה לבקשת אילן וטלי​,​ ​והרגשתי שהיא מפריעה לי בתהליך ושואלת שאלות שמוציאות אותי מהמצב ההורמונלי תודעתי שהייתי שרויה בו. גילה היי​​תה כמו אמאדמה. כולה קשובה, רכה וקולה ברקע אך לא פולש. לחצתי ולחצתי ואילן ביקש שאשנה תנוחה . כנראה שזה עזר ומתן ​יצא לאוויר העולם,​​ הסתכל בעיניים גדולות פקוחות וסקרניות. כשדורון יצא ​אחריו, ​מתן שכב עלי בשקט והמתין בסבלנות לאחיו. לא הפריע ואולי אפילו שחרר אצלי כמה הורמונים נחמדים. הלידה של דורון הרגישה כעוד לידה ​​. אולי מתן פילס את הדרך ( כמו שאמרה לי מיילדת בית :" הראשון מפלס את הדרך לשני ואז השני יוצא בקלות מחליק אחריו..") אך בהחלט הרגשתי שאני חווה​ ​שוב​ ​אותם צירי לחץ​,​ והפעם יש לי  פחות כוחות ללחוץ ולהכיל את הכאב. מאיפה אשאב את כוחות הנפש? הרגשתי שאני עוברת שתי לידות בהפרש של 7 דקות. חוויה מאתגרת ובהחלט מעצימה. מסתבר שכוחות נפש יש​,​ רק צריך למצוא אותם​!​ ובשביל זה מתבקש שתהיה תמיכה. לכן אני מאמינה​,​ ואחרי לידה זו התחזקתי באמונתי​,​ שאישה יולדת זקוקה לסביבה תומכת ומאפשרת, ללדת בדרך שלה ולפי רצונה. כך כשגם ברגעים שאת מרגישה שזה בלתי אפשרי והכל גדול ומאיים, כשאת מוקפת ב​אנשים יקרים , ובעיקר בנשים, שמאפשרים ומתמסרים לך ונמצאים בשבילך ​והאטמוספרה שעוטפת אותך  נעימה שקטה ומרגיעה, התהליך נהיה יותר אפשרי והוא קורה , ניתן להגיד שמעצמו.

 

מתן, הנמר הג'ינג'י בעל הפתיל הקצר, יצא ראשון וכך הוא גם היום​...​ רוצה תמיד להיות ראשון ולא מוכן להתפשר. ​גופו האתלטי וראייתו החדה דרוכים לזנק קדימה. ​דורון(ובכינויו דוב דוב), בעל המזג הנינוח ​והמכיל, מאיר פנים וחייכן, לקח את הזמן ואפשר לאחיו להקדימו.  כשמתן לוקח ממנו בכוח, הוא עומד על שלו. אך כשהוא מרגיש שמכבדים אותו , מוותר בשמחה ובלי טיפת התמרמרות. מדהים אותי איך הם משלימים זה את זה ואיך תמיד הם דואגים זה לזה. כשמתן מקבל פרי, עוגה או כל דבר מאכל,​ ​יבקש גם בשביל ​אחיו​. כשדורון עולה על הנדנדה, הוא יבקש ממתן להצטרף אליו. וכך גם לשאר המשחקים.

 לפני זמן מה, מתן נפצע ברגל. דורון רץ מיד לקטוף עלי מרווה, לעס אותם והניח על הפצע. 

יש להם שפה משותפת משלהם​,​ להרגשתי עוד מימי הרחם​ החמימים והעוטפים​. בשבילם זה מובן מאליו הביחד. הם כל כך רגילים אחד לחברתו של השני, שלפעמים אני חושבת שאולי הם נשמה אחת ש​התחלקה לשתיים.. איך ולמה​? ​ רק אלוהים יודע..​.​

 

 

 

 

 

שלח
תודה רבה!
הטופס נשלח בהצלחה

שם:

שדה חובה

 

טלפון:

שדה חובה

 

דוא"ל:

שדה חובה

 

הודעה:

שדה חובה

 

צור קשר